אומרים שהיה פה – 1967

תמלול הסרטון

ב1967 בלונדון מותקן הכספומט הראשון בעולם, ואנשים עומדים בתור כדי להוציא כסף מהקיר.

בארץ, מתחילות הגרלות הלוטו, ואנשים מתחילים להאמין שבמקום הזה הכי טוב זה להשקיע במזל ובגורל.

ב1967 מתחילים לדקור ילדים שלא עשו רע לאיש, וחיסון המוני נגד מחלת החצבת.

משפחת ״מעריב״ מרחיבים את המשפוחה ומוציאים לאור את עיתון הנשים ״את״.

במוזיקה, ״החלונות הגבוהים״ מוציאים את האלבום היחיד שלהם. אריק איינשטיין, שמולי קראוס וקול הפעמונים של ג׳וזי כץ, נותנים לנו לשמוע בעברית צליילים שעד אז אנחנו שומעים רק בתקליטים שהגיעו מחו״ל.

 ״ברב שנות ה60, עד אז היה פחד עצום מכל דבר זר. אני ראיתי לפני כמה זמן מעין סרטון כזה של חדשות, שרואים את בן גוריון בשדה התעופה ולואי אמסטרונג מגיע והוא אומר ׳מי זה הכושי הזה׳. זאת אומרת, לא היה שום ריספקט לג׳אז או למה שקראו מוזיקה סלונית. אם היית בצופים והלכת למסיבה סלונית, החרימו אותך״.

״ואז פתאום מגיע שמולי קראוס עם אנרגיות חדשות כמלחין, והגיע אריק איינשטיין שתמיד חיפש את הצליל החדש. וג׳וזי כץ שהייתה הבייב האולטימטיבית. בחורה בלונדינית שמופיעה במיני. יש לה מבטא אמריקאי, אתה יודע כמה סקסי זה היה?״

 אבל כמובן, ששום אירוע בשנה הזו לא יהיה נשגב ומטלטל יותר מאשר מלחמת ששת הימים.

״הרגשנו באמת מדינה במצור והיה חודש שלם של כוננות כזו. אני הבנתי את המלחמה כמעין פריצה של הסגר הזה, של המלכודת חנק הזו על ישראל״.

״גם מדינות ערב וגם הרבה מהכתבים הצבאיים שהיו באותו זמן בארץ, לא ניבאו עתיד ורוד למדינת ישראל אחרי המלחמה הזו.״

 רגע לפני שהמלחמה מתחילה, העם היהודי נכנס לתקופת המתנה. הגנרלים כבר כל כך רוצים להילחם, ואחר כך גם להילחם, ואחר כך גם להצטלם, ורק ראש הממשלה המתון לוי אשכול, מתעקש להרגיע אותנו בנאום ברדיו. אבל, באולפן מתבלבלים לאשכול הדפים והנאום המגוגמם שלו הופך את משה דיין לשר הבטחון לפני המלחמה, ולגיבור על אחרי המלחמה.

 ״כל ההכנות שלנו היו לעזור לשריון בהשתלטות על אלעריש, מה שקרה בפועל זה שירדן נכנסה למלחמה, ואז החליט מי שהחליט וטוב שהחליט, להעביר את הצנחנים, אותנו, לאזור ירושלים, ולהגיב על מה שמתפתח. אנחנו הגענו בשבע בערב ובשתים עשרה כבר צריכים היינו לזוז. היו לנו חמש שעות, ידענו שאנחנו הולכים לקרב שאנחנו לא מספיק מוכנים. אריק הצליח לתת לנו את ההרגשה שכל הביטחון של מדינת ישראל, של עם ישראל, מונח על הכתפיים הצעירות שלנו״.

 אני אגיד לכם את האמת, המלחמה שלי לא היתה כל כך הירואית. הגדוד שלנו, גדוד ברק בגולני, קיבל פקודה לכבוש את תל פאחר ברמת הגולן. אנחנו היינו כל כך בטוחים בניצחון שלנו, עד שטיפסנו למוצב הסורי ישר, בלי גוף. יותר משלושים חיילים נהרגו, בינהם המג״ד ורב המ״פים.

״הרגשנו שאנחנו קרובים לסיום כבר, ובקשר קראים לי מהר לקחת את הפלוגה ולבוא לתל פאחר לעזור כי יש בעיות. לא ידעתי מה. אני זוכר שני דברים מרשימים, 24 גוויות של חיילים שלנו בפתח המוצב. אתה יודע זו היתה מלחמה ראשונה שלי, זה היה קשה. התבגרנו באחת.״

 אני הגעתי לשם אחרי שהכל פחות או יותר כבר נגמר. קצין צעיר וגמדי, שהתפקיד שלו היה לפנות את הפצועים שלנו ולטפל בגופות הנפוחות של החיילים הסורים. במלחמה הזו פתחתי באש רק פעם אחת, כשהשיר ״ירושלים של זהב״ בקע מאיזה טרנזיסטור מאחת התעלות. יריתי בטרנזיבטור צרור עם העוזי שלי, והרס״ר כמעט הכניס אותי למעצר.

״לא נסענו הביתה, נסענו לירושלים, לראות. הכל היה פתוח, והתערבב. םגשתי את אבא משה. שאלתי אותו ׳מה אתה עושה כאן?׳, אז הוא אמר לי ׳מה אתה עושה כאן?׳ אמרתי ׳באתי לראות את ירושלים׳, והוא אמר לי ׳גם אני׳.״

 ״בפתק שהוא הטמין בכותל,  עדיין היתה השאיפה לשלום״.

איך את יודעת מה הוא כתב?

״אני יודעת כי הוא פתח את זה״.

 בישראל של אחרי ששת הימים, מתעסקים באובססיה בשני דברים בלבד. טיפוח האתוס הציוני, וירושלים. וההמנון הלא רשמי שמאחד את שני הנושאים האלה ביחד, הוא ״ירושלים של זהב״, שיר שכתבה משוררת שאני אוהב במיוחד, נעמי שמר.

אחרי המלחמה אני סיפרתי לה שאני יריתי בשיר שלה צרור, אבל אני מוכן למות בעד העיר באפור.

 ״טדי קולק ביקש שיהיה שיר על ירושלים, ושנעמי שמר תכתוב אותו. בהזמנה. אמא התייסרה מאוד ולא הצליחה לכתוב שיר על ירושלים בשום פנים ואופן. ואז גיל אמר לה, ׳את יודעת מה, תכתבי שיר לא על ירושלים. תכתבי שיר׳. איכשהו נפרץ המחסום והיא כתבה את השיר על ירושלים על בסיס זכרונות הילדות שלה, היא היתה מבלה את החופשות בקיץ בעיקר בירושלים אצל חברים, והיא זכרה את המראות והריחות והאוויר. אז היו את שני הבתים, הראשון והשלישי. היא השמיעה את זה לברקלה שכבר היתה חברה שלה טובה, ורבקלה אמרה ׳מה עם העיר העתיקה׳. ואז נוסף הבית המפורסם: ״איך יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה…״

״הבית הזה הוא באמת חירות אומנותית ואני למשל לא באתי בטענות אליה על זה. וכששאלו אותה על זה היא אמרה ׳בעיני היא היתה ריקה מיהודים׳. ככה היא הרגישה״.

״מה שנאמר בשיר הזה, שהעיר העתיקה לא בידנו, והעיר ריקה, ואולי יום אחד נגיע לשם, השפיע מאוד על התפיסה הזו שזה בעצם מקום שלנו, שירושלים היא חלק מישראל. זה עורר הרבה מאוד התנגדות, התנגדות של השמאל. אז עוד היה דבר כזה שמאל״.

״הדיעות הפוליטיות שלה ב67 לא היו כל כך מגובשות, הן התגבשו הרבה יותר מאוחר, והשתנו וזזו, והיו הרבה יותר מורכבות ממה שנוטים לחשוב״.

 השיר עושה את העבודה שלו, ומאחד את העם. אבל רב מי שנלחם על כיבוש ירושלים לא זכר זהב ונחושת ואור. היה יותר עופרת, ומוות ודם.

ועל הלוחמים האלה כתב מאיר אריאל שיר אחד, על ירושלים אחרת. ״ירושלים של ברזל״. הגדוד רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו. ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות.

 ״מאיר אראיל היה לוחם, היה בצנחנים, אחרי ששיחררו את ירושלים, הוא אמר שלא יכול להיות ששרים על המלחמה הזאת רק בתור דבר נחמד, כי יש בזה גם צד לא נחמד. כל ההורים השכולים, כל החיילים שנפגעו. אני אתן את הגרסה של החיילים לזה״.

״אמא, מי שהכיר אותה אישית ואתה קצת הכרת, קודם כל התרגזה. ׳משנים לי׳. פסיק היא לא הסכימה שישנו לה. ואחרי ההתרגזות הראשונה, בתיווך של בתיה שטראוס, אמרה לה ׳נעמי חכי רגע, תרגעי. בואי תפגשי איתו, תשמעי מה יש לו להגיד׳.

והפגישה הזו שינתה את כל האוירה. היה בינהם איזה קשר מיידי, ולא רק שהיא קיבלה את זה אלא בפועל היא הסכימה שיהיו לה זכויות גם על המלים שלו, שזה נגיר, היא לא עשתה את זה מעולם.״

 1976, מדינת ישראל הופכת לארץ ישראל. אנשים מתחילים להתפלל לאבנים, העתיד הופך לתנ״כי, כולם סוגדים לעבר, וכמעט אף אחד לא משער אז, שעוד נשלם על היהירות הזו מחיר כל כך יקר.

״חשוב לדעת שב19 שנה ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, האוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון לא גדלה בערבי אחד. הם לא ראו את העתיד שלהם במקום הזה, והמלחמה שינתה את המצב הזה״.

״לא ניצלנו את מרחב ההזדמנויות העצום והאסטרטגי שנפתח לנו. סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן. לא ניצלנו אותו בצורה מיטבית בשביל להגיע לאיזשהו סוג של הסדרים עם שכנינו, ואני חושב שבסך הכל אפשר היה, נכון שחוכמה בדיעבד, אבל לראות איזשהי ראייה היסטורית יותר רחבה ויותר מלוכדת בפנים, של מה עושים במרחב כזה גדול.״

 זו היתה השנה שהיתה, ואולי היינו צריכים לספר עליה עוד. אבל הנה מגיעה 1968, אותה נפגוש בפרק הבא.