"היוצאים לאור" – אנדרטת מלחמת יום הכיפורים

תמלול הסרטון

יוצאים לאור, ועכשיו אנחנו שמחים להיפגש ולארח כאן איתנו בסדרה של שיחות, את אורי שגיא. שלום לך אורי, האלוף במילואים וראש אמ״ן לשעבר. הבאת מתוך הצפון פסל שהוא מאוד מאוד משמעותי מבחינתך, מה הסיפור שלו?

 אורי שגיא: דוד שלי ואחותו שהיא האמא, נמלטו אחרי המהפכה ברוסיה, ברית המועצות, לארץ. הם עברו תרתי משמע בכבישים, והוא חלוץ המוזייקא בארץ, חלוץ הפיסול. אבל לא באתי לדבר אודות ישראל רובנשטיין, אלא בהקשר של הפסל שבעקבות מלחמת ששת הימים הוא התבקש על ידי אחד הקיבוצים לאנדרטה לחללים.

נפגשנו בבית, אני חזרתי אחרי המלחמה. ממלחמה חזורים תמיד ברגשות מעורבים שלא לומר לעתים גם קשים, והוא שאל את דעתי. בדרך כלל אמנים לא שואלים, והוא אמר: ״תראה, זה מה שאני מייצר להם. והנה ראה זה פלא, אני מקדיש לך את הפסל. ותדע לך, אני אומר לך, שכך סיימנו את מלחמת ששת הימים, זה נראה לי קצת משונה כי ניצחנו במלחמה לפחות בצד הצבאי בצורה מאוד ברורה ומרשימה, אבל תראה יש תהליכים. ותראה, האישה היפה הזאת, זה אנחנו, זה המדינה, זה ארץ ישראל. אבל היא סיימה את המלחמה בלי ראש.״ כשהקשיתי עליו מדוע, הוא אמר: ״אתה לא מבין את המשמעות של היום של אחרי המלחמה, ותראה הנה האישה היפה שכולנו אוהבים ואתה הלכת להגן על שלמותה. היא גם בלי יד, אחת מנסה להמריא, והשניה גם נעדרת ובעיקר אין לה ראש, לבחורה היפה הזו. ואני אומר לך שזה מה שיש לי להגיד״.

אלא שבזה תם הסיפור ולא נשלם. אני לא כל כך הסכמתי איתו, אבל הוא נתן לי את הפסל ובעקבות מלחמת יום הכיפורים, 73, שוחחנו פעם נוספת ואמרתי לו: ״ישראל, לפי דעתי זה מתאים יותר ליום הכיפורים״. בפעם היחידה בחייו למיטב ידיעתי, הצלחתי אני או מישהו בכלל, להשפיע עליו על העבודה שלו ועל המשמעות שלו. אמנים לא מסבירים, ככה זה. אבל הוא הסכים לשנות את השלט. אני הורדתי את השלט והכתובית, והוא אמר: ״לזכר מלחמת יום הכיפורים, 1973.״ הגנו פעם נוספת על המדינה והארץ היפות שלנו, ואנחנו בלי ראש באשר לעתידנו. המוסר השכל אני מקווה ברור.

 אבל בכל זאת, בוא עזור לי לחדד. איפה הראש? ולמה אתה מרגיש שהוא רלוונטי אז ב– 67, אז ב– 73, ואז גם היום? 

אורי שגיא: אז לא הבנתי את מה שכנראה הוא הבין, את המשמעות של השהייה בשטחים מבלי להגיע לכלל הסדר עם שכנינו. הוא ידע לדבר איתם בערבית, הוא ידע לדבר איתם בשפות נוספות. הוא איש הארץ, אמנם לא נולד פה, גם אמא שלי לא נולדה פה. והוא סבר שזה יוליך לדבר, ואני מתרגם את זה ללשון עממית של היום, אני לא שמעתי את זה ממנו: ׳הנה תראה כבר מה קורה בשטחים, רק בימים האחרונים שמענו אפילו על הפרדה באוטובוסים בין אנשים. ואנחנו כנראה לא מצליחים לשמר מדינה שהיא גם מדינת העם היהודי, והיא גם מונעת על ידי הרעיון הציוני, אבל היא גם דמוקרטית׳.

אז הוא היה מאוד חרד לתהליכים שיבואו אחרי זה, ולכן הוא אמר: ״את המלחמה הזאת סיימנו בלי ראש״.

 ועוד מקום נדמה לי שגם מתחבר, נקרא לזה לעץ המשפחתי, מגיע גם דרך האומנות אבל גם דרך הספר הקדוש, התנ״ך ההוא. איך הכל מתחבר לו ביחד, נקרא לזה דרך הגזע המשפחתי?

 אורי שגיא: אני חושב שאפיינתי את המשפחה שלי בהיותה ציונית מעשית, יותר מאשר דיבורים, מלל ותיאוריות. יוסף פיין עליו השלום, ממייסדי דגניה, אבא של מחטי הוד, האלוף פיין מנהל חיל האוויר. אנחנו בני דודים, גילוי נאות.

 שני אלופים במשפחה זה לא מובן מאליו.

 אורי שגיא: לא נדבר עלינו אלא נדבר על יוסף פיין. איש מדהים על פי הסיפורים, אני לא זכיתי להכיר אותו. הוא ארגן את הגרעין שאמור היה לעלות בחומה ומגדל, 1938, לחניתה. והוא היה בא לכפר ביאליק לקבל מרק חם ומקלחת אצל האמא, ולדבר, והסיפור הוא כמובן עדות שניה של האבא: הוא ניסה לשכנע אותו שהסבא שלי, שהיה בעל אמצעים באופן יחסי, יתרום כסף לגרעין שעולה לחניתה. והפגישה היתה פגישה משפחתית מרגשת, הסבא הסכים מיד. מצוות יישוב הארץ זה ברור, הוא היה איש דתי מאוד אגב. סבא רבא היה רב, אז כך שהיתה איזו אוירה עם נופך דתי. הוא אמר אבל: ״יש לי תנאי. אתם עולים אבל אתם ביידיש, שייגעצים. לא יודעים את הזהות ואת המקור, אז יש לי תנאי. אני תורם כסף אבל גם תורם ספר תורה, ותשמרו אותו.״

וראה איזה פלא, כשאתה הולך למוזיאון היום בחניתה, אתה תמצא שם את ספר התורה של זאב דב אייזנברג, שזה הסבא שלי, עם המצווה: ״אתם מקבלים את מה שאני עושה״.

לימים כשהייתי רואה את גרעיני בני עקיבא עולים לשם לחניתה, זה הדהים אותי; גוש אמונים וההתיישבות ביהודה ושמרון. ושאלתי אותם מדוע הם באים דווקא לכאן? והם אמרו: ״תראה, זה כל כך דומה. חומה ומגדל זה כמו ההתיישבות וההתנחלויות שלנו. קשר לארץ ישראל מקימים את יישוב הארץ, זו מצווה. ויש פה גם קשר עם הזהות ההודית מה שאולי חסר במקומות אחרים ולכן אחנו באים לכאן״. אלא מה, חוששני שמוסר ההשכל האפשרי שלהם, חניטה הרי היתה בקונצנזוס באופן מלא, ואילו על חלק מההתיישבות ביהודה ושומרון אי אפשר לומר את אותם המילים, אבל מפני שזה טעון פוליטית על זה צריך לשוחח אולי במקרה נוסף.

 זאת אומרת, ואנחנו נשוחח ברשותך, בשורה של מקרים נוספים. בעצם אתה בא ואומר שהתובנה מתוך הסיפור הזה של הזוזים והרוח וספר התנ״ך, שהם שימשו ושירתו מקום שאין לגביו מחלוקת פנימית, בעוד שבמקומות האחרים שבהם כרגע יש כסף שנשפך ויש גם תורה ובתי כנסת שנשפכים, חלק מהתהליך הזה גם שופך את התינוק עם המים?

 אורי שגיא: האתוס שלנו מאפשר לחלום. המציאות הפוליטית מחייבת החלטות קשות, שלעתים נוגסות גם במה שמורשת והיסטוריה ואתוס. מה גם שחיים בארץ הזאת אנשים שלא שותפים לאתוס שלנו בכלל. ואם אנחנו חפצי חיים, ועדיין מנסים להחזיר את הראש של הפסל כפי שדיברתי, צריך להסתכל לנוכח העתיד בצורה שתאפשר לדורות הבאים לחיות בו.

 שהראשים יובילו. אורי שגיא, אני רוצה להגיד לך המון תודה על המפגש הזה, וברשותך נשוב וניפגש לנו כאן ביחד.