"ישר ללב" – ריאיון בנושא אסון צאלים ב

תמלול הסרטון

מי אתה, אורי שגיא:

שמי אורי שגיא, נולדתי לפני 70 שנה פה. דור שביעי בארץ, דור רביעי לעובדי אדמה חקלאיים. איש הארץ הזאת, אפשר להגיד עובד אדמה ומגן על יושביה.

שירתתי 35 שנה בצה״ל במגוון תפקידים, בעיקר בחטיבת גולני וסיימתי בראש אגף המודיעין. עם שחרורי, לקחתי חלק במשא ומתן עם סוריה, ותפקידים נוספים, ומיד לאחר מכן אני עוסק בעצם היום בעבודת אדמה, מחזיק משק חקלאי. חינוך, לימוד, וטיפול בנוער בסיכון ואנשים עם צרכים מיוחדים בחצר האחורית של החברה הישראלית שכל כך מתקשה לסגור את הפערים שיש בה.

אשתי גילה ואנוכי גידלנו שלושה ילדים ויש לנו נכדים, ועוד כן ירבו אני מקווה. ובעצם אולי הסיפור שאני יודע לספר הוא מאפיין רבים מחבריי גם כן, בארץ הזאת.

 רגע מכונן:

הרגע המכונן הקשה שהיה לי בצד הנורמטיבי, אני חושב שזה היה צאלים ב׳. האסון. לא התאונה עצמה, כמו הכשל הפיקודי, הערכי, המוסרי, שליווה אותו במחוזות רבים. אני לא בא בחשבון עכשיו עם האנשים, אבל אני חושב שגם אתה באותה עת עסקת בתקשורת שקרובה לביטחון.

אני חושב שצאלים ב׳, שבעבור רב האנשים זה רק שם של מקום, ואולי גם אירוע, אבל בשביל מפקדים בצבא וחיילים בצבא אני חושב שזו היתה נקודת ציון מאוד קשה. לא מדבר על התאונה, התאונה היא תאונה קשה, היו ומן הסתם עוד תהיינה. תקלה, תקלה רעה מאוד. אבל הבריחה מהאחריות הפיקודית, אי אמירת אמת, נסיונות להסתיר את מה שלא צריך היה להסתיר. יש דברים רגישים שראוי להסתיר, ובוקרא ומבולקה במטה הכללי בהיעדר המנהיגות של מי שהיה חסר באותו רגע, הרמטכ״ל, זה הדבר היה קשה מאוד.

 היחסים עם אהוד ברק:

אני מודה שהמשכתי לעבוד עם אהוד ברק גם אחר כך, והוא אפילו ביקש להוביל את המשא ומתן עם הסורים ועשיתי. הוא ואני ידענו להדחיק הצידה את הקושי האישי באמון בין בני אדם, כי בצבא ברמות האלה בלי האמון הבסיסי מאוד קשה לעבוד. ולשבחו ברגע שהיה צריך, הוא דחק את זה הצידה לא רק אני, ואני נתבקשתי גם להמשיך בתפקיד וגם עשיתי אותו עד תום, וגם אחר כך כשהשתחררתי להוביל  את המשא ומתן עם הסורים. וכאילו לא נפל דבר ביננו, אבל זה לא נכון.

אז אפשר לסכם את זה במשפט שאני ידוע לסלוח כמעט על כל דבר, אבל אני לא יכול להבטיח שאני שוכח. את זה אני לא שוכח. היתה אי בהירות ארגונית אבל הארגון הוא לא חזות הכל, וחזקה על מי שמגדיר עמימות פיקודית שהוא יתכון למה שהוא התכוון. לא, אני מדבר על חוסר נטילת האחריות מרגע שהיתה תקלה, ועל אי אמירת אמת בכל מיני טריבונלים. ובעיקר, חוסר היכולת לגלות מנהיגות לטפל בבעיה הפיקודית. היתה פה בעיה אחת של תאונת אימונים קשה מאוד שצה״ל אמון על סדרי הטיפול בו, אבל לטפל באובדן האמון בין האנשים. בין מפקדים, מפקדים יותר זוטרים, מפקדים בכירים, אלופים היו מעורבים בזה.

המטה הכללי אחרי צאלים ב׳ לא היה אותו המטה הכללי כמו שהוא היה לפני מבחינתה אמון שהיה. אני מציין את זה למרות שפניתי לכיוון פחות אופטימי מה ששאלת קודם.

 רגע שיא:

רגע שיא, זה לא ענין של רגע שיא. אתה יודע, בתום מלחמת ששת הימים הייתי מ״פ בגדוד 51 ויצא לי להשתתף בכיבוש רמת הגולן ובעיקר המוצב שנלקח על ידי הפלוגה שלי, תל עזזיאת. ועשינו את מה שצריך ועשינו את זה בסדר אני חושב. היתה לחימה ארוכה וקשה, אבל לזה מאמנים אותנו. וכשתחקרנו אחרי תום המלחמה בקונטרה כשישבנו, החיילים, החיילים הפשוטים אמרו לי את הדבר הכי חשוב בעיניי מכל המורשת שהיתה: ״המ״פ, הובלת אותנו וביצענו את המשימה, וגם הבאת את מרביתנו הביתה בריאים.״ זאת אומרת, אחד לא על חשבון הנשי, וזו מחמאה שאני אהבתי אותה. כי אני חשוב שהיא אותנטית והיא אמיתית; קודם כל צריך לבצע את המשימות וביצענו, ודבר שני כאחראי גם לחייהם, עד כמה שאפשר כי המשימה הרי היא מעל הכל. היו רגעים קשים, איבדנו אנשים, וגם כפי שאמרתי קודם איבדנו קצת אמון, אבל בסופו של יום לא הרגשתי שיש לי פריבילגיה להיות מיואש. לא הייתי אף פעם.

היו רגעים קשים, להיות במלחמת התשה בתעלה, הציר הצפוני המפורסם, הוא מפורסם לבני גילנו כבר לא לצעירים. כמעט בלי תוחלת, ואני חושב שזה דור שהיה תם לב. לא שאלו שאלות, ראה זה פלא, כמעט 3000 בחורים ובחורות נהרגו ביום הכיפור, אבל שנה לפני זה היה אפשר אחרת. לא שאלו.

 דבר אחד שאף אחד לא יודע עליך:

כל כך הרבה דברים אני נוצר ולא ידוע, ואני אקח אותם איתי. זה מזכיר לי, גם בבית לא סיפרתי לילדים ולאישה. לא הכל מספרים. ובהלצה עכשיו, ציינו את יום הולדת 70 שלי, והחלטתי שאני מספר קצת. לקחתי אותם לסיור ולמקומות של אירועים מכוננים כולל מה שתיארתי קודם, ובהלצה אחת הבנות שלי אמרה: ״נו אולי תספר לנו סוף סוף מה היה באנטבה, עד היום לא סיפרת״. אנטבה כמשל, כי הרי אנטבה כבר דיברו על הכל ואני לא חושב שיש לי איזה חלק דרמטי להוסיף לעניין. לא מספרים, העיסוק שלי בעיקר כראש אגף המודיעין לא מאפשר לי לספר הכל, גם לא דברים רגישים.

אבל אני כן אולי, חושב שאני רוצה לספר על מלחמת ההתשה. הייתי מפקד סיירת גולני ובמבצע בירדן היו לנו נפגעים. כבשנו מוצב ירדני ששיתף פעולה עם מחבלים, הסיפור הצבאי לא חשוב. לא באתי לספר על זה. ונפגע קשה מאוד קצין שלי, רוני שרון, מגבת, נאלצנו בשטח לעשות לו בשטח החייאה ולעקב אתה יציאה, והיינו תחת אש די כבדה, והיה מצב לא נחמד. וכבר כמעט ולא היו גבות, כי כולם סחבו משהו. היה לנו די הרבה נפגעים ביחס לגודל של הכוח. ורוני שרון זכרונו לברכה, קצין ומפקד צוות בסיירת של גולני, נפטר בדרך לבית החולים. ההחייאה תיאורטית הצליחה, אבל איבדנו אותו. בבוקר נסעתי לקיבוץ גבת, להורים. בבוקר השכם, מיד איך שסיימנו את הפעולה. וזה היה אירוע מאוד מאוד קשה, שלא סיפרתי כבל עם ועולם, רק חברים טובים וקרובים יודעים. בכניסה ראיתי תמונה של מישהו שדומה מאוד לרוני שרון, במסגרת שחורה, טייס בחיל האויר. ואחותם, מירי, היא אומרת לי: ״אני דומה להם, נכון? אני דומה לרוני.״ שאלה שמה שאפשר להשיב עליה, היא צדקה. אבל שם התברר לי דבר ואני לא סולח לעצמי עד היום, שבעצם רוני היה הבן השני שנפל למשפחת שרון מקיבוץ גבת. ואני לא ידעתי, זה מטריד אותי ואני חוזר ומעלה את הדבר הזה. הייתי מפקד סיירת גולני, ומפקד צוות אצלי הוא אח שכול ואני לא יודע? הוא כמובן, בנסיבה מקלה, ניסה מאוד להסתיר את זה. אז יוסקה ויהודית שרון איבדו שני בנים, ואני המפקד של רוני בא אליהם הביתה כדי ללמוד שהוא הבן השני שנהרג, וזה היה כישלון גדול שלי. לא סיפרתי,.סיפרתי למקורבים מאוד בצוות ובסיירת, סיפרתי בבית. לא שיתפתי את העניין, ולצערנו זו לא המשפחה היחידה שאיבדה יותר מבן אחד בתולדות מדינות ישראל, אבל הכישלון שלי שלא ידעתי, זה דבר בל יסולח. לא ידעתי שהוא אח שכול.