"ישר ללב" – ריאיון בנושא מלחמת ההתשה

תמלול הסרטון

מי אתה, אורי שגיא:

שמי אורי שגיא, נולדתי לפני 70 שנה פה. דור שביעי בארץ, דור רביעי לעובדי אדמה חקלאיים. איש הארץ הזאת, אפשר להגיד עובד אדמה ומגן על יושביה.

שירתתי 35 שנה בצה״ל במגוון תפקידים, בעיקר בחטיבת גולני וסיימתי בראש אגף המודיעין. עם שחרורי, לקחתי חלק במשא ומתן עם סוריה, ותפקידים נוספים, ומיד לאחר מכן אני עוסק בעצם היום בעבודת אדמה, מחזיק משק חקלאי. חינוך, לימוד, וטיפול בנוער בסיכון ואנשים עם צרכים מיוחדים בחצר האחורית של החברה הישראלית שכל כך מתקשה לסגור את הפערים שיש בה.

אשתי גילה ואנוכי גידלנו שלושה ילדים ויש לנו נכדים, ועוד כן ירבו אני מקווה. ובעצם אולי הסיפור שאני יודע לספר הוא מאפיין רבים מחבריי גם כן, בארץ הזאת.

הפציעה:

נפצתי קשה מאוד במלחמת ההתשה. כל החפ״ק שלי בעצם נהרג. לא מצאו אותי בהתחלה, הייתי זרוק. עלינו על זירת מטענים ומוקשים בהיתקלות עם חוליית קומדנו סורית, והפיצוץ העיף אותי לתעלת נ״ט, ולא מצאו אותי כנראה, אני איבדתי את ההכרה אני לא זוכר דבר, אבל כשהייתי בחוץ והתעוררתי אני לא יודע למה הצלחת לעורר לי את הרגע הזה. אני זוכר את הפנים הטובות של סמל, אודי בן גרא, זכרונו לברכה, שהוא בכל הבלאגן והיה בלאגן מאוד גדול שם, היה מאוד כרוך וטיפל בי, אני הייתי המג״ד שלו. הוא דאג להביא מסוק, וקצת לאסוף שברים. הוא גם באינטואציה ידע איפה לחפש כדי למצוא אותי כי המטען זרק אותי רחוק. ואני זוכר איזה פנים טובות היו לו. עיניים, פנים, ואודי נהרג שנה אחרי זה ביום כיפור, במלחמה, בגדוד שלי. אני כמעט הייתי אומר, הרי שאלו אותי איך יש שק בחלק הצבאי של ביטחון ישראל, מנסה גם להוביל אחרי זה להסדרים מדיניים אחר כך כאזרח, בעיקר במשא ומתן עם הסורים והלבבונים.

היה ברור לי אז באמצעות העיניים של אודי, שרמת הגולן זה לא רק מטעים, מים ושמורות טבע. זה גם הבזלת, והתעלות והמוקשים. בעיקר בגזרה שבה נפצעתי, אין שם כלום. אז רמת הגולן זה שם של מושג, אבל הסתירות האלה, אני זוכר דווקא אולי בגילי המתבגר יותר ויותר. לא מזמן ציינו ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני זוכר את הפנים של אודי. אודי בן גרא, אחר כך הוא היה קצין אבל הוא נהרג, וברגע שחזרתי להכרה, הוא עזר לי לחזור להכרה והטיפול, יש לי את הפנים שלו כל הזמן.

הוא היה מאוד ענייני, שאל אותי אם כואב לי, שאלה מאוד רטורית, והוא אמר שהמסוק בדרך, ושהוא מטפל בזה עד שיבואו קודקודים יותר בכירים.

שברתי חוליה מאוד קריטית, עמוד שדרה צווארי, וריסקתי את שתי הידיים. וחיברו לי אותן בהצלחה אחר כך, ואיבדתי, האנטומיה לא כל כך חשובה, אבל שיניים ודברים. והיה חשד לשטף דם ופגיעה בגזע המוח כשהגעתי עם המסוק. ואגב, משהו אצל חיילים: כשאתה במסוק נדמה לך שכבר הכל בסדר, וזה לא היה בסדר. גם איבדתי את ההכרה עוד בדרך. בטעות לא הקפידו שהעירוי יהיה בפנים, וכשהגענו למנחת חיכו לנו הרופאים וזה הפנים השניות שאני זוכר: ד״ר מוסקוביץ׳. דווחנו אני והקשר שלי כי השאר נהרגו, כפוצעים קשה, והוא התנפל במרכאות עלינו בחוץ במנחת, וכנראה שמבחינה חזותית אני נראיתי רע מאוד הרבה יותר מהשני, אבל הוא ראה אותי ובדק, וראה שהדם מהאוזן ומהפנים זה לא מה שחששו, ואז הוא אמר דבר מעליב נורא: ״תעזבו אותו, הוא לא רציני, נלך לשני כי הוא מאבד דם והוא ימות.״

אודי, נקודה ראשונה, מסוק נקודה שניה, ובסוף בבית חולים רמבם אומרים לך שאתה לא רציני מבחינה רפואית. אני לא מתלונן הוא צדק בדיעבד, הרופא, הוא הציל את חייו של מי שהיה במצב יותר קשה.

יציאה מהמשבר:

וסוף הסיפור האישי הזה, אני בבית חולים ויד ימין למי שמג״ד בגולני באותה עת, מאוד חשובה. ולא היתה לי יד באמת. בשלב מסוים, לאור זה שזה לא התאחה במחלקה האורטופודי שקלו אולי אני צריך לאבד חלק מכף היד, שזה רע. ואני זוכר, ציינת את עניין האדמה והקשר לאדמה. בבית חולים המצב רוח שלי היה נמוך, בתחושה שאני יוצא מפה ואני כבר משהו אחר.ודווקא אבא שלי עליו השלום ואמי באו לבית החולים, וכשהתלוננתי שיכול להיות ולא תהיה כף יד, ואני לא אהיה מג״ד בגולני, אז הוא ניחם אותי ואמר: ״אז לא תהיה לך כף יד, רב האנשים שאני מכיר חיים בלי ראש, אז תירגע״.

סגירת מעגל:

ככה אני סוגר איזה אירוע שאני לא חושב שהוא האירוע הכי חשוב בחייםשלי, אבל השאלה שלך עוררה את העניין. ממרום גילי או ממרום שנותיי אפשר לציין עוד אירועים, אבל אין לנו זמן לספר הכל. זה סוגר אולי מעגל של מחד גיסא הביטחון, הצבא שאין ברירה, ומצד שני שהחיים מותירים לנו גם צד שני למטבע. גם על רמת הגולן שברמז הבעתי אתמה שאמרתי, וגם על האנשים אחרי זה. זה אנשים.

סיפור שאף פעם לא סיפרת:

בתום מלחמת ששת הימים הייתי מ״פ בגדוד 51 ויצא לי להשתתף בכיבוש רמת הגולן ובעיקר המוצב שנלקח על ידי הפלוגה שלי, תל עזזיאת. ועשינו את מה שצריך ועשינו את זה בסדר אני חושב. היתה לחימה ארוכה וקשה, אבל לזה מאמנים אותנו. וכשתחקרנו אחרי תום המלחמה בקונטרה כשישבנו, החיילים, החיילים הפשוטים אמרו לי את הדבר הכי חשוב בעיניי מכל המורשת שהיתה: ״המ״פ, הובלת אותנו וביצענו את המשימה, וגם הבאת את מרביתנו הביתה בריאים.״ זאת אומרת, אחד לא על חשבון הנשי, וזו מחמאה שאני אהבתי אותה. כי אני חשוב שהיא אותנטית והיא אמיתית; קודם כל צריך לבצע את המשימות וביצענו, ודבר שני כאחראי גם לחייהם, עד כמה שאפשר כי המשימה הרי היא מעל הכל.