לזכרו של חגי בן אוריאן

תמלול הסרטון

ואולי להסתער באחת, להעפיל בלי מבט. אל החומה אל על, ולהתנפץ וחסל.

דברים שכתב חגי בן אורין, זכרונו לברכה, 1963. שלום לכולם, התכנסנו כאן הערב כדי להעלות את זכרו של אדם מיוחד, חגי בר אורין זכרונו לברכה. חגי עשה מעשה גבורה יוצא דופן. מעשה שהוסתר אך לא נעלם. חגי ומעשה גבורתו ילוו אותנו בערב זה.

 חגי נולד בפרס ועלה ארצה עם משפחתו כהיה בן 5. בישראל, המשפחה התברכה בעוד ילדים ומנתה 13 נפשות. זוג הורים ו11 ילדים. חגי למד בבית הספר ׳דורש ציון׳, וכנער עבד בליטוש יהלומים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. חגי אהב את מדינת ישראל ולכבוד גיוסו לצה״ל ערך מסיבת גיוס. בגיל 17 גויס לחטיבת גולני והפך לוחם.

חגי התגאה בשירותו כלוחם בגולני ובחופשות היה מעודד את חבירו לשרת בצבא ההגנה לישראל. מפקד הגדוד דיאז אמר על חגי כי, ׳היה מתנגד לכל דבר. על חגי ידעתי שתמיד אפשר לסמוך.׳ לפני חמישים שנים ביום ז׳ בחשוון, 13 באוקטובר 1964 נפל חגי במה שנודע כתקרית הרימונים. ביום האסון במרחק של חמישים מטרים מכאן, מאולם זה, שרשרת טעויות אנוש הובילה לטרגדיה הנוראית. במצבע חימוש נוראים הועבר אל חדרם של חגי ושל חבירו רימון שאמור היה להיות מנוטרל. בסוף פעולת חימוש הרימונים אחד החיילים שחרר נצרת רימון. התברר שרימון זה הוא רימון חי. עשן החל לצאת מהרימון, וחגי וחבריו הבינו שנותרו רק 4 שניות עד לפיצוץ. חגי לקח את הרימון והחל לרוץ אל מחוץ לבנין. היו לו מספר הזדמנויות לזרוק את הרימון ולהציל בכך את חייו, אך בכל מקום עמדו חבריו החיילים. חגי המשיך להחזיק ברימון ביד כדי לא לסכן את חבריו. בעוד חגי רץ אל מחוץ לבנין ומחזיק ברימון צמוד לגופו, התפוצץ הרימון. חגי זכרונו לברכה, איבד את חייו והוא בן 19 שנים בלבד.

 המשפחה הצתוותה אז ובמשך שנים רבות אחר כך, לשמור את דבר מותו של חגי לעצמה. לדברי בני המשפחה: ׳אסרו עלינו לדבר, להזכיר, לשאול או אף להעלות את זכרו של חגי שהקריב חייו והציל בכך את חייהם של עשרות רבות של חיילים שהיו ביחד איתו בבניין התחמושת׳.

במשך חמישים שנים אסרה הצנזורה לדבר על חגי ועל הטרגדיה שבנפילתו. לאחרונה הצנזורה התירה  את הפרסום, ולכן נערכנו בערב זה כדי לכבד את זכרו של חגי, ולהעלות את מעשה גבורתו.

 חגי איבד את חייו בשטח שהיום הוא האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בשנת 1918 הונחה אבן הפינה להקמת האוניברסיטה העברית בישראל, למעשה בארץ ישראל, אך בין 1948 ל1967, שלוש שנים לאחר מותו של חגי, שטח זה היה שטח מפורז. אסור היה למדינת ישראל להעלות חיילים, תחמושת, ונשק להר הצופים, וכולנו יודעים את היסטוריית השיירות שהיו עולות להר. רק אחרי מלחמת ששת הימים הוחזרה הריבונות וחודשה פעילות האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

האוניברסיטה העברית היא היום אחד מהמוסדות האקדמיים המובילים והידועים בעולם. פורצת דרך במחקר, ומובילה בתחומים רבים. אני מתכבד להזמין את סגן נשיא האוניברסיטה לקשרי חוץ ופיתוח משאבים, פרופסור אהרון רוני פרידמן לשאת דברים.

 פרופסור אהרן רוני פרידמן: ערב טוב. אני מאוד נרגש, אבל גם גאה לבוא ולייצג את האוניברסיטה בערב לזכרו של חגי בר אוריין. נרגש וגאה כרוני פריד פרידמן, חייל גדוד 13 בגולני לוחם חי״ר, קצת אחריו, לא זכיתי להכירו, בא לדבר כאן לזכרו של חבר ורע. גאה ונרגש גם כפרופסור אהרון רוני פרידמן, סגן נשיא באוניברסיטה העברית שבא לדבר על האוניברסיטה העברית ולקשור בינה לבין חגי, לנסות לומר מילה אחת או שתיים על הקשר בין שני הגופים האלה.

לשמור על האוניברסיטה העבירת בהר הצופים בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים זה לא היה לשמור על נדל״ן או לא רק לשמור על נדל״ן. היה פה מעשה של לשמור על רעיון. רעיון של ההתחדשות, רעיון של הוראה, הרעיון האקדמי. הרעיון שבו או לפיו שומרים על המקום שבו האוניברסיטה העברית קמה ב1925. אבן הפינה הונחה ב1918, והאוניברסיטה החלה לפעול ב1925. 90 שנה. החזון שבא לידי ביטוי בהקמת האוניברסיטה ב1925 חרט על הדגל את רצון האוניברסיטה ואת שאיפתה להיות מאור הן לתושבי ארץ ישראל בשעתו אבל הן לעולם, כאשר המחקר וההוראה נעשים בשפה העברית. מאז השתנו כמה דברים, אבל החזון המקורי של לשמש מקור השראה להוראה ומחקר לא השתנה ואפילו לא במעט. כך שהיה ברור מאוד שברגע שאפשר יהיה להחזיר את האוניברסיטה העברית או לפחות את רב מתקניה להר הצופים, אכן כך יעשה.

חלק מהיושבים פה למד באוניבסריטה העברית, חלקם למדו במה שנקרא היום קמפוס אדמונד ספרא, אסור לקרוא לזה כבר גבעת רם, וחלקכם למדתם פה בהר, כך אנחנו קוראים לזה עד היום. אמנם אין כאן מלך ואין כאן בני מלך, אבל עדיין קוראים לזה ׳ההר׳. בהר יושבות הפקולטות למדעי הרוח, מדעי החברה, משפטים, ביה״ס לעבודה סוציאלית. אותם תחומים רוחניים יותר. מדעי הטבע יושבים באדמונד ספרא, מדעי הרפואה יושבים בעין כרם ומדעי החקלאות יושבים ברחובות.

האוניברסיטה העברית היא אוניברסיטה רבת קמפוסים, קשה לניהול כתוצאה מכך אבל גם רבת אתגרים, ומשתרעת למעשה בצורה פלורליסטית בכל התחומים האפשריים. בכך היא מקיימת את רעיון האוניברסיטה. באוניברסיטה העברית מקבלים את כל מי שחפץ ללמוד, ללא שום הבדל איך הוא רנאה או היא נראית, מאיפה היא באה או מאיפה הוא בא. הדבר היחיד שמעניין אותנו כאוניברסיטה הוא חיפוש אחר הדעת, ההשכלה. השאיפה להמשיך ולהצטיין ולהיות האוניברסיטה המובילה בארץ, וכפי שכבר נאמר אחת המובילות בעולם. אנחנו גאים בואניברסיטה, אחנו גאים, אני במיוחד, בחגי, ומוקיר את מעשהו. יהיה זכרו ברוך. תודה רבה.

 תודה פרפסור פרידמן. אני מזמין את מרק אליהו לקטע נגינה, מרק מנגן על כלי הנגנה קמנצ׳ה. כלי פרסי המקדים את הכינור המודרני. בבקשה מרק.

 [קטע נגינה]

 תודה למרק.

האלוף במילואים, אורי שגיא, היה מפקד המחלקה של חגי במהלך שירות החובה. בשנה האחרונה האלוף שגיא פעל רבות אל מול רשויות הצבא והמשרד הביטחון להכרה במעשה הגבורה של חגי. בהזדמנות זו המשפחה מבקשת להודות לאלוף שגיא על כל המאמצים לתיקון האבל ההיסטורי. אני מתכבד להזמין את האלוף במילואים, אורי שגיא, לשאת דברים.

 אורי שגיא: ערב טוב. מהו הזיכרון, שלושה חלקים. האחד, הד.נ.א, הגנים. וכשפגשתי את חלק מבני המשפחה של חגי פה אז הבנתי שהגנים משובחים והם עוברים בזיכרון. דבר שני, המוח מתעתע בנו והוא מחליט מה זוכרים ומה לא זוכרים; לעתים מדחיקים, לעתים שוכחים, אבל לא מעט פעמים זוכרים. ואת חגי אני זוכר. עברו דרכי מאות אלפים של חיילים אבל חגי אני זוכר. והדבר השלישי בזיכרון, יש בחייו של אדם אירועים מכוננים, חזקים, שאותם הוא זוכר ונושא. ומותו של חגי זה אירוע מכונן חזק.

המוות, השכול, האובדן למשפחה. אבל מה שמסמל האירוע הזה ואני מקווה שאכן נצליח לשים אותו על במת הכבוד למעשהו של חגי, זה אירוע מכונן.

הדבר השני שרציתי לומר, זה השייכות של חטיבת גולני. אפילו אני, בריחוק הגיל, אם אני צריך לשייך את עצמי בצבא למה אני שייך, והייתי בהרבה מקומות, אז אני שייך לגולני. וחגי היה בגולני.

הדבר השלישי, המקום הזה פה הר הצופים, איננו מוכר בעיקר לא לצעירים שישנם פה, אכן הייתי מפקד המחלקה שאחראי היה על בית חולים הדסה. אני מבין שמחפשים מנכל להדסה, אז תדעו לכם שזה התחיל בגולני. בית החולים פה כמובן היה שומם, ומי ששהה פה היה בלילה חייל וביום שוטר. השטח היה שטח מפורז, אסורה היתה פעילות צבאית, אבל התכוננו לזה במחנה שנלל, עברנו במעבר מנדלבאום ועלינו לכאן בשיירה. ופה קיימנו שגרה לילית של חיילים על כל מה שמשתמע; סיורים, מארבים, התבצרות. ביום היינו שוטרים. זה היה דבר מרתק באופן אישי, ובעצם המקבילה שלנו מבחינת השירות ולא לצאת הביתה, זה היה להיות בכלא. חודש שלם שאתה פה. ואני יכול לומר, היום זה נראה לנו טבעי, זה היה מרגש לכל חייל שהיה פה לראות מפה את הר הבית שאי אפשר היה להגיע אליו, ולהסתכל מזרחה ולראות את מעלה אדומים שזה נראה כמו הסמבטיון.

אז הר הצופים הוא דבר עמוק בתודעה בכלל מדינת ישראל, אבל כל מי שבכלל זכה לשרת פה. וחגי זכה, ועוד רבים מחבריו, שחלקם פה.

ואחרון חביב, אני עושה את מה שמתחייב למי שהיה מפקד וחייל בגולני כדי באמת להשיג את המטרה שאייל ובני המשפחה מנסים גם כן, שצה״ל יכיר בעניין. וכולי תקווה. נשאלתי בחוץ אם אני אופטימי באשר לזה ואמרתי שאני לא אוהב להשלות אף אחד. אני ראלי, ואני מקווה שאכן כך נצליח. תודה, וערב טוב.

 תודה לאלוף שגיא. לאחר מותו של חגי, המשפחה ארזה במזוודה את כל חפציו האישיים. אני משער לעצמי שראיתם את המזוודה בחוץ, בכניסה לאולם. במשך חמישים שנים מזוודה זו, כמו סיפור חייו ומוו של חגי, נותרה סגורה. הטראומה בנפילתו לא אפשרה את פתיחת המזוודה, כי מותו המשיך להיות פצע שאין לו מרפא. אחד מבני המשפחה פתח את המזוודה לפני מספר חודשים, וגילה דף עם שלושה שירים שחגי כתב. ההפתעה היתה רבה.

 אחד השירים מוצג כאן על במה זו, ״דברי תנחומים״ שמו. שיר נוסף, ״בתוך להט״ הוא שיר על אהבת המולדת, ועל המדינה הצעירה בתהליך הבניה שאותה כה אהב חגי. משה בר אוריין, אחיו של חגי זכרונו לברכה, קרא לבנו על שם אחיו שנפל, חגי. אני מתכבד להזמין את חגי בר אריין, לקרוא את השיר: ״בתוך להט״.

 חגי בר אריין: קהל נכבד ואורחים נכבדים, אני לא גר בארץ כבר המון שנים. אבל כמובן מיום לידתי, וכל בני הדודים והדודות שלנו קשורים בעומק נשמתנו לסיפור המרתק הזה. ומעשה הגבורה של חגי. אני הבן הראשון ויש לי כבוד גדול לקרוא את השיר הזה:

״בתוך להט״

בתוך להט של שמש בוערת

בתוך שדות נוצצים מטל

אנו השומרים במשמרת

לך נגביר העמל

אנו נבנה לך מיטה ונחיל

לפנייך מולדת עתיד חדש נגיל

הנגב וההרים הם המיית הבנייה

בן לילה נהפוך המדבר לצביעה

המו הרי גליל מקצה העולם

ועד כצפו ישמע הצליל

צליל מנגינת בניו

של עם מתעורר וקם

תודה רבה.

תודה חגי. אב המשפחה, חי בר אוריין זכרונו לברכה, לא הצליח להתגבר על מות בנו, בנו האהוב. הוא איבד את הטעם לחייו ומפשחתו ברוכת הילדים לא הצליחה למלא את החלל אשר הותיר חגי במותו. הוא נפטר שש שנים לאחר נפילתו של חגי. את מצגת התמונות מחייו של חגי, תקדים בקריאת שיר פרסי קלאסי מתורגם לעברית, מרים חגית, בתו של אהרון, אח נוסף של חגי זכרונו לברכה.

את השיר, יקריא אייל.

 אייל: שלום. מרים חגית פשוט לא הצליחה להגיע, אז אני אקריא את השיר במקומה.

שם השיר הוא ״זעקת שבורי הלב״.

 משוגע הוא לבי שיגבר אף עוד שגעונך

ועלי חרב ביתי והחורבן הרסני

זעקות העצבות שורפות את עולמי

ועליך נפלה קללת שבורי הלב

בשדה בו לא פורח עץ הדקל

מתמלא לבו של הגנן בדם ועצב

נעקר הדקל שורשיו איתו

והעץ זהב וכסף הם םריו

עצב לכתך ממלא בי אלף מחשבות

ורעל העצבות ממלא את יומי

בגורל צריך להלחם אך בימי חיי

זועק, בוכה וכואב אני

מזלם של אחרים מסתובב

ואין מי השומע את זעקותיי

ומזלי שלי הכניס בי את אש העצבות

עד סוף ימי עצב וכאב

גורלי הוא לא רצוני

הוא לא למזלי

את חגי זוכרים עד היום גם מפקדיו וחבריו לנשק. בפגישותיהם הם מעלים את זכרו של חגי ואת מעשה גבורתו העילאי. חגי שירת בחטיבת גולני והיה גאה לשרת את המדינה בחטיבה מיוחדת זו. לאחר מותו נמצא בכליו של חגי תג היחידה, אותו נשא בגאווה על מדיו. חטיבת גולני היא חטיבה לוחמת עם היסטוריה מפוארת של מעשי גבורה רבים, דומים למעשהו של חגי. אני מתכבד להזמין את סגן משנה יוני, מפקד מחלקה בגולני, לשאת דברים בשם החטיבה.

 יוני: ערב טוב. משפחת בר אריין, חברים, אורחים יקרים ומכובדים. אני יוני, מפקד מחלקה בפלוגה ג׳, גדוד 51, חטיבת גולני. אותו הגדוד בו שירת חגי. אני נרגש וגאה לעמוד פה ביום הזה, חמישים שנה אחרי מותו ובעצם להיות הנציג של צה״ל. לצבא ההגנה לישראל יש תפקיד מיוחד. כבוד לי להיות הנציג. אנחנו לא יכולים להסתפק בחינוך הרגיל של כל הצבאות בעולם. יש לנו תפקיד מיוחד יותר, יש לנו תפקיד לשמור על המדינה ולהיות המגן האנושי של העם במדינה. חטיבת גולני מאמינה כי מורשתם של הנופלים במערכות ישראל ובעת שירותם והנצחת זכרם, הם נכסי צאן ברזל וראוי שיהיו מרכיבים חשובים להכשרתם של החיילים ולהבנת רוח הלחימה. מודה אני על הזכות להיות עם לוחמיי ולייצג את הצבא ביום הזה.

לפני שלושה חודשים, עת החל מבצע צוק איתן, מבצע שיצא במטרה להגן על תושבי מדינת ישראל ועל אזרחיה מפני שגרת חייהם שהופרעה על ידי טילים שנורו מעזה על ידי חמאס. חטיבת גולני לחמה בלב הרצועה, במרכז העשייה, איבדה 16 מפקדים ולוחמים ו200 לוחמים שנפצעו. משפחת השכול גדלה. בהזדמנות זו, אני רוצה לחזק את כל אותן משפחות שנכנסו למשפחה הגדולה הזו. אנו, שיום יום עובדים, כרגע החטיבה מגינה בגבול הצפון ונכנסת לאימון, גאים להיות חלק מזה, ויותר גאים שגם היום, חמישים שנה אחרי, אנחנו עומדים פה ויודעים, שלא שוכחים. גם אם זה מקרה ש, קרה מה שקרה והצנזורה, תמיד נמשיך לזכור ולייצג, אנחנו בדרכנו והליכתנו, את המורשת שלהם. אני רוצה לסיים במשפט של המשוררת רחל: ״ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד, רק אשר אבד לי קנייני לעד״. תודה.

תודה לסגן משנה יוני. ועכשיו אני מתכבד להזמין שוב את מרק אליהו לקטע מוזיקלי נוסף.

 [קטע נגינה]

 תודה למרק. אני מזמין את נציג המשפחה, אייל שרגאי, לשאת דברים. אייל הוא בנה של רות, אחותו של חגי, זכרונו לברכה.

 אייל שרגאי: חגי היקר. התכנסנו היום כדי לציין חמישים שנים לנפילתך. האולם די מלא והגיעו הרבה אנשים לכבד אותך. נמצאים כאן בני משפחה שאוהבים אותך, חברים ושכנים שמתגעגעים אליך, וחברים לנשק שמכירים בגבורתך. נמצאים כאן גם אנשים שרק לאחרונה שמעו על מעשה הגבורה שלך, והחליטו גם לבוא ולכבד אותך.

יש כאן חברים שהצלת ממוות, נשים שבזכותך לא הפכו לאלמנות, ילדים שבזכותך לא הפכו ליתומים.

כולם כאן לכבודך חגי.

בחמישים השנים האחרונות, ניסינו מספר פעמים לקבל הכרה רשמית על הגבורה שלך, ולהכרה מעין זו אמנם יש חשיבות אבל גם מאוד חשוב שאחרי חמישים שנה, אחרי נפילתך, כולנו כאן לכבד את זכרונך. העובדה שלא הכירו בגבורה שלך עד עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, זה בכלל לא מעיד על המעשה האדיר שלך, זה מעיד על חולשה מסוימת שיש במדינה. הסיפור המיוחד שלך בכלל לא סופר עד היום, הגבורה נקברה ביחד איתך עד היום.

היום אנחנו כאן כדי שאתה ומעשה הגבורה שלך ייזכרו לעד. אני, כמו הרבה מבני ובנות המשפחה שנולדנו אחרי האסון, לא הכרנו אותך. יש מספר בני משפחה שכן הכרת, והם נמצאים איתך במרומים. לפני כשנתיים נפטרה אחותך הבכורה, רחל זכרונה לברכה. רחל היתה אישה מיוחדת, וכשנפלת היא היתה אישה נשואה ואמא לחמישה בנים. אחרי האסון כשנולדה ביתה הקטנה, היא קראה לה על שמך חגית. חגית, שתיבדל לחיים ארוכים, נמצאת כאן עם בני משפחתה וגאה לשאת את שמך. כל אח וכל אחות בחרו להנציח אותך על ידי מתן השם שלך לילדהים, אז כמו שאתה רואה, נמצאים כאן: חגית וחגי של יוסף, חגי של משה, חגית מרים של אהרון, חגי של יפה, עופר חגי של רותי, חגית של צרויה וחגי של רחמים.

עוד נמצאת איתך, אמא שלך. סבתא היקרה שלנו שנפטרה לפני כשש שנים. סבתא היתה אישה פשוטה וצנועה שלא ביקשה הרבה לעצמה, והיתה מאושרת בחלקה. היא דאגה לטפל בכל בני המשפחה והיתה בה אהבה גדולה לבעלה ולילדים. אחרי שנפלת היא היתה היחידה שהצליחה להחזיק את התא המשפחתי מתפקד. היא המשיכה וטיפלה בבית, אבל הלב שלה, של האם השכולה, היה מיוסר. עד מותה כשרצו לקנות לה דבר חדש היא היתה שואלת: ״אם תקנו לי דבר חדש, הוא יחזור? הוא יבוא בדלת?״ אתה חגי, כבר היית בעולם הבא. סבתא הייתה הדבק האחרון של המשפחה. אחרי שהיא נפטרה, התא המשפחתי שאותו הכרת כבר הפסיק להתקיים. אותה משפחה שהיית חוזר אליה מהחופשות כבר השתנתה, אבל כאן כמעט כולם הגיעו לכבודך.

הראשון שהצטרף אליך הוא אבא שלך, חי בר אוריין זכרונו לברכה. אבא שלך היה אדם מאושר, ציוני. הוא עלה לישראל והביא את משפחתו למדינת היהודים אחרי 2000 שנות גלות. סבא שלנו היה אב גאה ל11 ילדים, אותך הוא אהב מאוד ובך הוא היה גאה מאוד. אתה עבורו היית התגשמות החלום הציוני. מבן מהגרים מארץ נוכרית רחוקה, הוא הפך לאב גאה של לוחם אמיץ בצבא ההגנה לישראל.

היום בו הלכת מאיתנו הוא היום גם בו אבא שלך איבד את טעם חייו. כשמספרים על נפילתך, מיד כולם מוסיפים איך ברגע אחד אבא שלך הפך מאדם מאושר למת מהלך. סיפרו לי שבמהלך ההלוויה כשטמנו אותך באדמת הקודש אבא שלך קפץ אחריך לקבר, מסרב לקבל את רוע הגזירה. באותו היום שאתה הלכת, גם אבא שלך הלך. על מותך ועל השאלות הרבות סביב מותך המסתורי הוא לא הצליח להתגבר. אחרי שש שנים של סבל, ובכי בכל יום כל היום, הוא נאסף חזרה אל אבותיו.

אתה היית בן מסור להורים שויתר על לימודי בית ספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היית אח דואג ואוהב לכל האחים וכל האחיות, היית גבר גבה קומה ויפה תואר. היית חבר אמת, היית גבר שבגברים.

הטראומה שבנפילתך לא אפשרה לספר עליך. כל אחד לקח את הסבל לעצמו ולא הצליחו לשתף. חלק מהדור הצעיר במשפחה בכלל לא ידע על קיומך, ואם כן ידענו היו לנו מעט מאוד פרטים. חלק מאיתנו שמעו שברי סיפורים, אולי ראינו מעט תמונות. החברים שלך עד היום לא כל כך מספרים מה היה שם. אולי קצת הצלחנו להרגיש אותך בזמן הצפירה ביום הזכרון ובתחושת הקור המקפיא שאפף אותנו בבית, אבל אסור היה לדבר עליך. בעיקר חגי הכרנו אותך דרך הדמעות. הדמעות, הן שסיפרו עליך. כשכן העזנו לשאול הדמעות הן שדיברו. החברים לנשק עד היום אומרים, ׳אני לא באמת הייתי שם. אני לא באמת זוכר.׳ עד היום הם מסתירים את האמת, אבל את הדמעות חגי, הם לא מצליחים להסתיר. כששאלנו במשפחה, רק הדמעות דיברו. שאלנו ׳אמא, למה יש במשפחה כל כך הרבה ילדים שקוראים להם חגי וחגית?׳, אז רק הדמעות היו תשובה. לא דיברו, רק בכו. וכששאלנו, ׳אבא, מי זה החייל שבתמונה על הקיר?׳. שוב התשובה היתה רק דמעות. את סבתא היקרה אף אחד לא העז לשאול על הבן שאבד. כולם מספרים עליך רק מעט, אבל רק הדמעות באמת מדברות.

אבל זה עד היום. סיפור הגבורה שלך נקבר איתך, אבל עד היום. היום חגי, גבורתך זוקפת קומת. היום חגי, הגבורה היא היא שמספרת על חייך ומותך. היום אנחנו משפחה, חברים, רעים לנשק, מצליחים גם גאים לסםר עליך. אתה לא רק זיכרון עצוב, אתה מקור לגאווה. היום אתה לא רק חלקת קבר בהר הרצל, היום אתה חגי בר אוריין, אחד מגיבורי ישראל, דוגמא לרעות והקרבה. היום במשפחה מי שנושא את שמך, חגי וחגית, נושא אותו בגאווה ובגאון. היום השם שלך מייצג ערכים ומעשים שבזכותם לעם היהודי יש את מדינת ישראל. היום גבורתך היא סיפור מוכר בכל בית יהודי בארץ הקודש.

אמנם עברו רק חמישים שנים אבל את הכאב זה לא מפחית. כל מה שמכיר אותך מרגיש שרק אתמול הלכת. כאילו רק אתמול הודיעו את הבשורה המרה, ביחד, עם סיפור הגבורה.

באותו יום ארור ביום השביעי לחודש חשוון, השתתפת במבצע בחימוש רימונים. המבצע התקיים בחדר סגור כאן בהר הצופים, ולקראת סופו אחד הרימונים השתחרר והתחיל להוציא עשן. ביחד איתך בחדר היו עוד הרבה חיילים, ועוד הרבה מאוד תחמושת. כשהרימון נדלק כולם סביבך קפאו, אבל אתה מיד הבנת מה קרה. רימון חי הועבר אליכם ויש כמה שניות עד שכל הבניין על היושבים בו, מתפוץ. הסתערת על הרימון, הקדמת את מפקדך שנמצא כאן איתך היום באולם, ותפסת את הרימון לפניו. לקחת את הרימון ביד ימין, והתחלת לרוץ. בזמן שאתה רץ מחוץ לבניין, החברים שלך צעקו ׳רימון, רימון׳. חלפת על פניהם כשאתה מחזיק ברימון המתקתק. היתה לך האפשרות לזרוק את הרימון לצד אחד, לא זרקת. היתה לך עוד הזדמנות לזרוק לצד אחר, אבל ראית עוד חבר חייל וגם לשם לא זרקת. הצלחת לצאת מהבניין עם התחמושת, אבל גם שם ראית חברים חיילים.

הרימון התפוצץ כשאתה עדיין אוחז בו ומצמיד אותו אל גופך.

במעשך חגי, את החיים קידשת. אנחנו יהודים, את החיים אנחנו מקדשים, לא חלילה את המוות, אלא את החיים. את כולם אתה הצלת. את המחיר אתה שילמת. אל השמיים בסערה עלית, גבורתך לא הביאה נחמה. במשפחה השארת חלל שלא התמלא. העם היהודי בזכותך התרבה, ובמדינת ישראל גיבור חדש התגלה.

אנחנו אוהבים אותך חגי, ואנחנו זוכרים אותך חגי. נזכור את גבורתך לעולמי עד. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.

תודה לאייל על הדברים המרגשים. התקווה, הקהל מתבקש לעמוד.